הערב הלכתי לישון מוקדם יותר מהרגיל. פתאום חוויתי כאב עמוק בשתי הרגליים שלי.
מתוך ייאוש, התפללתי וקראתי בשמותיהם של כל הקדושים בשמיים שיכולתי לחשוב עליהם. קראתי גם בשמותיהם של האב פטריוס פרנציסקוס, האב בנדיקט, האב יוחנן פאולוס II, האב יוחנן XXIII, כל אב שיכולתי לזכור.
ואז תהיתי, 'רגע, מהו שמו של האב שלקח אותי לשמיים ב-1991?'
פשוט לא הצלחתי להיזכר בשמו. עשיתי סימן צלב שלוש פעמים והתפללתי, "אדוני ישוע, שלח אליי את רוח הקודש, כדי להאיר לי ולזכור את שמו של הקדוש שלקח אותי לשמיים בפעם הראשונה."
בהתחלה לא הייתה תשובה. ואז, פתאום, המלאך הופיע לצד מיטתִי.
הוא חייך ואמר, "את יודעת למה את לא מצליחה להיזכר בשמו? כי פגעת בו מאוד כשהוא לקח אותך לשמיים."
בלבול השתלט עליי ושאלתי, "אוי, איך פגעתי בו?"
המלאך הסביר: "כששאלת אותו 'מה שמך?', הוא פנה אליך ואמר לך את שמו, ואת ענית 'זה שם יפה', אבל בלבך חשבת 'אני לא אוהבת את השם שלו'".
שאלתי: "אבל איך הוא יכול לדעת?"
המלאך השיב: "אנחנו יודעים הכל בשמיים. אם משהו לא מרגיש לך טוב, אנחנו יודעים. אז הוא נפגע מאוד מכך שלא אהבת את שמו".
אמרתי: "לא ידעתי זאת. אנא אמור לו שאני מתנצלת אלף פעמים, ואני מתחרטת על כך שאמרתי את המילים הללו, כי לא הבנתי".
ברגע שהתנצלתי, נזכרתי מיד ששמו הוא סנט יוגן!
אז המלאך לקח את רוחי לטהרה, בעוד גופי נותר בכאב בחדר השינה שלי.
ראיתי נשמות רבות בתהלוכה ארוכה. כל אחת החזיקה בידה הימנית משהו שנראה כמו דגל עשוי מבד ורוד רך. זה היה סימן לכך שקבוצה זו שייכת לאם המבורכת.
הן פנו אליי ואמרו: "ולנטינה, תבואי איתנו?"
עניתי, "תנו לי דקה, אני אשנה חולצה ומכנסיים, ואז אבוא ואלך אחריכם."
באותו רגע, הם נעלמו, כי לא נועד לי ללכת איתם. הנשמות החזיקו את הדגלים הוורודים כי האם המבורכת הכינה אותם כדי לקחת אותם בעצמה לשמיים.