הבוקר, בעודי מתפללת, הביא המלאך אותי לקתדרלה. עמדנו קרוב לפסל של ברוך מרים, עוזרת הנוצרים, כשפעמיים צעירים הובאו פסל נוסף של מריה, בצבע לבן וכחול-אפור וצביא.
שתי הגברים שאלו את הכומר, “איפה תרצה שתשים את הפסל הזה?”
הכומר ענה בגסות, “לא בכל מקום! לא רוצים פסל נוסף. כבר יש לנו אחד.”
כשפנתי לשמאלי, אמה הקדושה, מחזיקה את תינוק ישו, הופיעה פתאום לצד המלאך ואני. היא לבשה חולצה בצבע בורגונדיה וצעיף יפה ושקוף עם רוזות ורוד דקות. עמדנו שם כולם ליד פסל גברתנו עוזרת הנוצרים.
גברתנו הקדושה בכתה כשאמרה, "בתי ולנטינה, אין הם רואים אותי באותו הכנסייה. תקרב אלי ותנחמי. אני מאוד עצובה, ואף בני ישו. אמרי לילדי שלי להתפלל עבור הכנסייה — כך מעט כבוד הם נותנים לי וכך מעט ערך. כאשר קרוב לחג המולד, זה צריך להיות הזמן השמח ביותר בשנה, אך אני ובני, אנחנו מאוד עצובים על ידי הכנסייה."
כשהשמעתי את גברתנו הקדושה ורגשתי את עצבונה העמוק. נגעתי בה בניסיון לנחמה. אף צעיף שלה נפל מעט על פניה, ואני הסרתיו בקלות. התינוק ישו היה מאוד מוטרד ומצער.