יום שישי, 4 באוקטובר 2024
כיבוש מחדש - אני הראש והניצחון
הודעה מאדוננו ישוע המשיח לאחות אמפולה בניו ברנפלס, טקסאס, ארה"ב, ב-20 בספטמבר 2024, נאמרה בספרדית ותורגמה על ידי האחות לאנגלית
כתבי, פלוריסיטה.
כל כריזמה, כל מתנה שבא ממני מפיקה פרי קדוש לכל ילדיי. כל מתנה שימושית כאשר הנפש, לאחר שקיבלה אותה, מציעה לי אותה כדי שאוכל להראות איך, מתי ואיפה להשתמש בה.
אלו הם כלי העבודה שאני נותן לך, הכלים הדרושים [נתונים] לפי העבודה שאתם מפקידים בידי.
אני לא נותן כלום לשווא, ילדים.
אבל בדיוק כמו שאני נותן לכם את החסד שלי ואתם מתעללים בו פעמים רבות כל כך, כך המתנות שלי מסורבות, מוזנחות, מנוצלות לרעה, מעוותות על ידי הגאווה שהסתה השטן.
וכשכלים אלה שאני נותן לך הופכים מקוטעים, כך גם העבודות, המשימות שאני נותן לך.
וכמה משימות הושארו כך לא שלמות, חסרות תועלת, והנשמות שלך תופסות את הסדר הזה וגורמות לכם לסבול.
גם זה יתחדש, ילדים. התעודדו.
כל מתנה במקומה. כולם עובדים למען המטרה שלמענה ניתנו, כולם עוזרים בגאולת ילדיי - בריפוי שלהם, בהכשרתם, בעבודה להפוך אתכם לילדיי במלואם – מאוחדים יותר ויותר לליבי ולרצוני ולפעולתי.
הכל בסדר, ילדים.
בצבא האור שלי כל המתנות והכריזמות קיימים, הן אנושיות והן רוחניות, ועל כל אחת מהן אני נותן את ההכשרה ואת החסד הדרושים כדי לקבל אותן, להציע לי אותן ולהשתמש בהן.
ילדים, תראו מתנות וחסידיים שלא נראו מעולם, כי הזמנים והנסיבות העומדות בפניכם ויעמדו בפניכם יזדקקו להם.
מה שמתרחש עכשיו, ילדים, לא קרה בעבר. אל תשכחו את זה.
כל תקופה דורשת את החסד שלה, ההכשרה שלה והכלים הדרושים כדי להשלים את העבודה שלי.
אל תפחדו.
הישאר בי.
אתה רואה שהכנסייה שלי, שאותה ייסדתי על היסודות הקדושים של השליחים ושהנשמה אחר נשמה - לבנה אחרי לבנה – בניתי לאורך הדורות, חדרה לתוכה, נפצעה, כרסתה.
הסדר שהצבתי בה לטובת כל ילדיי נדחה.
ומה נשאר?
תולעי עץ. [1]
זו הסיבה שאתם מרגישים עצב - העצב שלי. זו הסיבה שאתם מרגישים אימה – האימה שלי. זו הסיבה שאתם מרגישים זעם קדוש - הזעם שלי עצמי - כשרואים מה שבנה אבינו הפך למזוהם ומפורר.
בדיוק כמו עץ שענפיו הותקפו על ידי מזיקים - אוכלים כל עלה ועלה, מעכבים ומעוותים כל צמיחה חדשה, גורמים לענפים לנבול, פוגעים בגזע המרכזי וחושפים אותו להדבקות ומחלות גדולות עוד יותר – אתם רואים מה קרה בכנסייתי היפה. מגפת הגאווה, חוסר האמונה והעבודה הזרה הדביקה את ענפי העץ שלי, שאמור לייצר רק פירות בשפע, מזינים וחיים; צל ומחסה; ותזכורת מתמדת לאהבת האל המפרנס שלך.
ילדים, ההדבקות המסוכנות וההרסניות ביותר הן אלו שנכנסות באופן בלתי מורגש, המתפתחות בחושך ומוסתתרות מעין גדלות וגדלות. וכאשר אתם רואים אותן סוף סוף צפות על פני השטח – כמה שהן כבר התפשטו, אי אפשר למגר אותן אלא באמצעים קיצוניים ביותר.
גיזום שלם, עד לשורש.
ילדים, זכרו את המשלים על עצי התאנה. [2]
אל תתסכלו ממה שאני אומר לכם, מדברי התיקון שלי, מהאמתשאני מגלה לכם לטובתכם.
ילדים, אתם חלק מהגוף המיסטי שלי. חלק חי של הכנסייה שלי. ואני הראש שלך. אניאבן הפינה בלעדיה הכל מתמוטט. [3]
זכרו את דברי פאול שלי, אזהרה ותיקון לילדיי שאמרו "אני שייך לפאול", "אני שייך לאפולוס…." [4]
אתם שלי.
אל תשכחו את זה.
אתם שייכים לשֶׂה שנשחט ופדה אתכם בדמו. [5]
אתם שייכים לישו שלכם. [6]
אל תתפלאו, אם כן, שאני אומר לכם שהמשרה – האחריות – הקבעתי כדי להאכיל ולהדריךולהגן עלהצאן שלינלקחה בכוח על ידי מי שאינו שלי.
רק אני יכול לומר את זה, ילדים. אני, הבודק כל לב ולפניו דבר אינו נסתר.
ורק אני יכול-ואתעסק-להסיר את המתחזים, המזיקים הנלוזים שחדרו פנימה, מכינים את הקרקע לאיש הכליה שעוד יחשף בפני האומות.
אתהם שקיבלתם את אזהרתי בתוככם, שנשאו את הידע הזה וסבלו בשמי כשראיתי את גופי הקדוש נבגד פעם נוספת – תודה לך ילדים. הסבל שלכם מאחד עם שלי ישיג רחמים לרבים.
אתם, ילדים, עבורם המילים האלה חדשות, קשות, חודרות - וזה גורם לכם בלבול – אני אומר לכם:
תבטחו בישוע שלכם.
תבטחו באבא שלכם.
תבטחו באור הקדוש של רוח קודשנו ביותר.
זה לא אתם צריכים להאיר על הזמנים האלה ועל מה שקורה. החשיבה שלכם, ילדים, מוגבלת מדי ופצועה בבִּלבול הסרוח של האויב.
זה אני שנותן לכם אור, ילדים. [חיוך עדין]
אל תשכחו את זה.
ישוע שלכם נותן לכם את האור שאתם צריכים עכשיו כדי לשתף פעולה בתוכנית של אבא שלנו – של התעלומה שלנו. תוכנית של אהבה ורחמים. המתפתחת מדור לדור, מנחה, מאירה, מטהרת את ילדיי, הכנסייה שלי.
תשארו בשלום בליבי. אל תפחדו.
ילדים, כמה יותר תראו. בדיוק כמו שראיתי את השליחים והתלמידים שלי רועדים, בורחים, מכחישים אותי. רואים “בהריסות” מה שהיה לי – במאמץ רב ובאהבה – אספתי, עיצבתי ואהבתי.
אבל ילדים, במבטי מצלב היה גם השלום שמה שקורה הכרחי, ושארצה לראות את הנבחרים שלי מטוּהרִים מכל גאוותם, הדרך האנושית שלהם לחשוב ולפעול, מוכנים לנשיקת אֵשׁ האלוהית שתסיים לשנות אותם לגמרי.
הקטנטנים שלי שאוהבים אותי, אני אומר את המילים האלה לכם כדי שתזכרו שבעקבות הזיכוך של הכנסייה שלי – בעקבות כיבושי מחדש שלי – תראו אותה מחודשת, טהורה לגמרי, מלאת אור, מלאת השפע של החסד שלי, כפי שהיא יצאה מלבי כאשר הוא נִקבַּע.
כן, ילדים, הריקבון הגיע גבוה וכל כך עמוק שעבודת הזיכוך – יכולה להתבצע רק על ידי אני.. ואתם איתי.
אני, הקפטן שלכם, ואתם, החיילים שלי.
הצבא המואר שלי – נושא בתוכו את אור האמונה, התקווה והאמת – החרב שמנצחת הכל.
הניצחון כבר הושג, ילדים, אבל אתם עדיין צריכים לחיות את הקרב.
בתשלום פיצויים, כהקרבה, כקורבן.
מאוחדים איתי.
כפי שעשיתי תיקון עבורכם. כמו שהצעתי את עצמי לאב. כמו שקרבתי הכל כדי לציית ולמלא את עבודתו של אבי – ישועת כל ילדיו.
תשארו בי. אל תפחדו.
הכל ירעד, כפי שאתם לא יכולים לדמיין; הרבה ממה שחשבתם קבוע יתפורר.
אל תפחדו. הסתכלו עליי.
זכרו שכל “ניצחון” של אויבנו הוא אשליה. חולף. יותר ארעי מערפל הבוקר.
אני הניצחון.
אני.
אין אחר.
תהיו בשלום, ילדים. אני רואה את ליבותיכם, אני רואה את הכאב שלכם, הפחדים והספקות שלכם, הייסורים שלכם.
הביאו אותם אליי. הניחו אותם בליבי.
חזרו על שמי.
“אלוהים איתנו.”
חזרו עליו והיו בשלום.
אמִי מכסה אתכם במעטפת הקדושה שלה ואני מכסה אתכם בדמי.
אל תפחדו.
הסתכלו בי.
ישוע שלכם אוהב אתכם.
[חיוך עדין, כאילו מעודד אותנו.]
שימו לב: הערות השוליים אינן מכתיבות על ידי אלוהים. הן נוספות על ידי האחות. לפעמים ההערת שוליים היא כדי לעזור להבהיר לקורא את תחושת המשמעות של מילה או רעיון מסויימים, ולפעמים כדי להעביר טוב יותר את התחושה של הטון של אלוהים או מרים כאשר הם דיברו.)
[1] הוא אמר זאת ברצינות כזו, המילים הרגישו כל כך כבדות, כאילו ירדו כמו טון. נורא בגלל המשמעות שלהן.
[2] בבשורה יש שלושה אזכורים של עץ התאנה כדוגמה או סמל: משל על עץ התאנה שעדיין לא הניב פרי, אך מטופח לשנה נוספת בתקווה להפוך לפורִי לפני שיכרת (לק יג:6-9); עץ התאנה שמייבש לאחר שנחרט על ידי ישוע מחוסר פרי (מט כא:18-22; מרק יא:12-24); ועץ התאנה המשמש כאנלוגיה של ישוע לקריאת סימני הזמן (מט כד:32-35; מרק יג:28-31; לוק כא:29-33). הדוגמה האחרונה היא חלק מדיון ארוך יותר שחוזר בשלוש מתוך ארבע הבשורות, דיון חשוב ומאיר במיוחד לתקופתנו.
[3] אני תופסת שהתזכורת הזו מישוע, שנאמרה בפשטות כזו, מלאה כל כך באור ומשמעות. ולמרות שאני לא מצליחה לבטא במילים את מה שאני תופסת בהן (וניסיתי!), אני רוצה לפחות לתקשר, להדגיש, את החשיבות שהרגשתי במילים האלה. הן נראות כל כך פשוטות וברורות, אבל אני חושבת שיש בהן כמה לקחים חשובים מאוד בנוגע לנושא הסמכות בתוך הכנסייה.
אני מרגיש שבמילים אלו הוא מנסה להזכיר לנו שהוא הראש, האדון והרב של הכנסייה. וגם אם כיסא פטרוס נתפס כעת בשלילה, ובתוכו רובה ההירארכיה הנוכחית נפגעה, זה לא אומר שהכנסייה חסרת ראש או מנהיג. ישוע הוא הראש. תפקידו של האפיפיור הוא להיות הוויקר, כלומר מי שמייצג את הראש, אבל אינו הראש עצמו. ואם הויקר מפריד את עצמו מהראש, הוא כבר לא ויקר של הראש, גם אם למראית עין הוא ממשיך לפעול ככזה. הראש נמצא מעל הכנסייה השלמה, הנלחמת, הסובלת והמנצחת.
זו הסיבה שהבטחתו של ישוע ש"שערֵי שאול לא יגברו עליה" עדיין תקפה, גם אם לזמן קצר בחלק מהכנסייה הנלחמת, עדיין כאן על פני האדמה, היא עלולה להיות נתפסת ומוחדרת.
דבר נוסף אני תופס, בנוגע למבנה ולסמכות של הכנסייה, הוא החשיבות והמקבילה למה שהכנסייה חוותה ממותו של ישוע ביום שישי הטוב דרך תחייתו לתודעת פטרוש השלִשית, עם מה שהכנסייה חווה היום. ישוע מת ונטמן בקבר, פטרוס הכחיש אותו ונמלט, השליחים והתלמידים התפזרו ומבולבלים. הסמכות ה"נראית לעין" והמבנה של הכנסייה החדשה נראה למראית עין מטוטלת, הרוסה, אבודה. מה נותר? קבוצה קטנה שהתאספה סביב אם מברכתנו – חולקת את הצער שלה, הניסיון הנורא והמזעזע של האמונה, ואת ההמתנה המייסרת לפני התחייה ומימוש דברי ישוע.
למרות כל מה שכתבתי זה עתה, אני מתקשה לבטא במילים את כל מה שהמילים הפשוטות הללו מישו בהודעה מעלות בדעתי. אין לי אוצר מילים תיאולוגי נרחב ואני די חסר השכלה, וכמובן יכול לטעות. אני רק יודע שהראש לא עוזב אותנו נטושים.
[4] קורינתים א', ד'-ט'. כל הפרק הוא תזכורת מועילה.
[5] נאמר בתוקף רב.
[6] נאמר בעדינות יותר. משהו שיכול לחמוק בלי לשים לב, אבל שנראה לי כסימן לעדינות האהבה שלו הוא שהוא אומר: "את/ה שייך/ת ל ישוע שלך.” כאילו מדגיש שמדובר באהבה הדדית וב"מסירה." [עדיין לא מצאתי מילה טובה בעברית שתעביר את המשמעות של המילה הזו בספרדית. זוהי שילוב של מסירות, נתינה עצמית לאחרים, כניעה לאחר – לא במובן של תבוסה, אלא דווקא בנדיבות.]